אודות Here As One

יש סוג מיוחד של שקט אחרי ששומעים את המילה "סרטן". זה לא היעדר צליל — הרופאים ממשיכים לדבר, המסדרון ממשיך לנוע, העולם ממשיך להסתובב. אבל משהו בפנים נעצר לחלוטין. אנחנו מכירים את השקט הזה. חיינו בתוכו.

אמנו אובחנה ראשונה. היא היתה מהסוג של נשים שמחזיקות עולמות שלמים ביחד — שזוכרות את ימי ההולדת של כולם, שיודעות בדיוק איך כל ילד שותה את הקפה שלו, שמגיעות עם אוכל כשמישהו עובר תקופה קשה. כשהיא חלתה, הבנו לראשונה כמה מהיסודות שתחתינו היו בזכותה. ולא היה לנו מושג איך לעזור. רצינו כל כך לתקן, למצוא את המילים הנכונות, להיות מספיק — ושום דבר לא הרגיש מספיק.

ישבנו לידה במהלך הכימותרפיה. נהגנו אותה לתורים וצפינו בה מאבדת את השיער והקשבנו לה אומרת "אני בסדר" כשברור שלא היתה, כי היא עדיין ניסתה להגן עלינו, גם אז. למדנו דברים על אהבה שלא יכולנו ללמוד בשום דרך אחרת. למדנו שלהיות נוכחים לפעמים חשוב יותר מלדעת מה לומר. למדנו שאפשר להיות מפוחדים לחלוטין ועדיין להופיע. למדנו שיש סוגים של עוצמה שאי אפשר לראות עד שהם הדבר היחיד שנותר.

היו לילות שישבנו בחדרי המתנה בבית החולים וחיפשנו באינטרנט משהו — כל דבר — שיעזור לנו להבין מה אנחנו מרגישים. מצאנו מאמרים רפואיים. מצאנו סטטיסטיקות. מצאנו פורומים מלאים בזרים שמחליפים מידע על תופעות לוואי. אבל לא מצאנו את מה שבאמת חיפשנו: קול שאומר "כן, זה מפחיד, ואתם לא לבד בפחד הזה, והנה איך עוברים את הלילה הזה."

יש משפחות שסרטן נוגע בהן פעם אחת. אנחנו לא היינו כאלה. בזמן שעדיין למדנו לנשום מחדש אחרי מות אמנו, ראינו את גיסתנו מקבלת את האבחנה שלה. היא היתה צעירה ומלאת חיים — מישהי שצוחקת בקלות ואוהבת בעוצמה, מישהי שהילדים שלה עדיין צריכים אותה בדרכים שרק אמא מבינה. העוול שבזה היה דבר שלא הצלחנו להבין, ועדיין לא מצליחים.

לצפות בה נלחמת היה שונה מלצפות באמנו. עד אז, ידענו יותר על מה שסרטן עושה למשפחה. הכרנו את התשישות הייחודית של טיפול בחולה סרטן — מהסוג שלא נגמר כשהחולה נרדם, מהסוג שעוקב אחריך למיטה שלך בלילה ויושב שם לידך. הכרנו את האשמה של הצורך בהפסקה מכל זה, ואת הבושה שבאה כשסוף סוף מקבלים אותה. ידענו כמה מבודד זה יכול להיות לשאת משהו כל כך כבד בזמן שכל העולם ממשיך לשאול "מה שלומה?" בלי לחשוב לשאול מה שלומכם.

צפינו בה מתמודדת עם הפחד שכל חולה סרטן מכיר אך לעתים רחוקות אומר בקול — לא רק הפחד מלמות, אלא הפחד ממה שנשאר מאחור. הפחד לפספס ימי הולדת וטקסי סיום וערבי שלישי רגילים. הפחד שהאנשים שאתם אוהבים יפסיקו בסוף להתגעגע אליכם, או גרוע מזה, שהם יתגעגעו כל כך שלא יצליחו לחזור לחיים. היא דאגה לכל זה, ואנחנו דאגנו לצידה, ולא היה מקום לשים את כל זה.

כשהיא מתה, נשארנו מחזיקים שני אובדנים בבת אחת — ושכנוע שקט וגדל שאף משפחה לא צריכה לנווט בדרך הזו לבד לחלוטין. שאיכשהו, במקום כלשהו, האנשים שעברו את זה צריכים להיות מסוגלים להושיט יד לאחור בזמן ולעזור למי שרק מתחילים.