יש סוג מיוחד של אשמה שמגיע עם הטיפול באדם אהוב. אתה לא זה שחולה. אתה לא זה שעובר טיפולים. איך אתה מעז שיהיו לך צרכים, או גבולות, או רגעים שבהם אתה פשוט לא יכול לתת יותר? האשמה הזו — התחושה שכל טיפול עצמי הוא איכשהו בגידה באדם שאתה מטפל בו — היא אחד הכוחות ההרסניים ביותר בחיי מטפל.
תן לי להגיד את זה בבירור: גבולות הם לא אנוכיות. הם הישרדות.
גבול בטיפול הוא לא עניין של לעשות פחות. הוא עניין של קיימות. אם אתה נשחק לחלוטין בחודש השני של תהליך טיפולי שנמשך שנה, החולה שלך סובל מזה. אם אתה לא ישן, לא אוכל כמו שצריך, ולעולם אין לך רגע לעצמך, לא תהיה מסוגל לתת את הטיפול שנדרש. לדאוג לעצמך לא מתחרה בלדאוג להם. זו הדרישה המוקדמת לכך.
גבולות יכולים להיראות כך: להגיד למבקרים שאתה צריך להגביל את זמנם כי אתה צריך לנוח. להיות כנה כשמישהו מבקש ממך משהו שאתה לא יכול לתת עכשיו. לבקש עזרה במשימה ספציפית במקום לנסות לטפל בהכל לבד. לצאת להליכה לבד לעשרים דקות. לומר "אני צריך ערב חופשי" ולסדר שמישהו אחר יהיה עם האדם האהוב שלך.
אף אחד מהדברים האלה לא הופך אותך למטפל רע. אף אחד מהם לא אומר שאתה אוהב פחות את האדם שאתה מטפל בו.
הגבול הקשה ביותר הוא לעיתים קרובות לומר לא ישירות לאדם האהוב שלך. ייתכן שהם צריכים דברים שאתה לא יכול לספק. ייתכן שהם רוצים שתהיה זמין כל הזמן בדרכים שאינן בנות קיימא. אלה שיחות קשות, ויתכן שהן יערבו בני משפחה אחרים, מטפלים מקצועיים או עובד סוציאלי שיעזרו לחלק מחדש את העומס. לנהל את השיחה הזו זה לא נטישה. זו כנות.
חפש קבוצות תמיכה למטפלים או ייעוץ מקצועי. להיות עם אנשים אחרים שמבינים את התשישות הייחודית והמורכבות של טיפול יכול להיות מקור להקלה עמוקה. אתה לא הראשון שמרגיש כל כך מתוח, ולא תהיה האחרון. תן לקהילה של אנשים שהלכו בדרך הזו להזכיר לך שמה שאתה מרגיש הוא אמיתי, ושלשמור על עצמך זו לא בחירה בינם לבינך — ככה אתה נשאר נוכח עבור שניכם.