שחיקת מטפלים היא לא כישלון. היא לא אות שאינך אוהב מספיק, או שאינך חזק מספיק. היא תגובה פיזיולוגית ונפשית ריאלית לנטל אדיר שממשיך ומחלש לאורך זמן. ואחד הדברים הכי חשובים שאפשר ללמד מטפלים הוא: אם אתה לא שם לב לעצמך, לא תוכל לדאוג גם לאחרים.
סימנים לשחיקה שכדאי להכיר: עייפות שלא עוברת גם אחרי שינה, תחושת חוסר תקווה, כעס תמידי ועצבנות, אדישות כלפי הצרכים של האדם שאתה מטפל בו, הזנחה של הצרכים שלך עצמך. אם אתה מזהה חלק מאלה – זה הזמן לעצור ולשאול מה אתה צריך.
עזרה זה לא חולשה. אם יש אפשרות לשתף אחרים בנטל הטיפול – עשה זאת. תכנן מראש שאחד מהאחים ייקח שבת. אפשר לפנות לעמותות שמסייעות לבני משפחה. אפשר לדבר עם פסיכולוג. כל מה שמאפשר לך לנשום.
שמור על פעילות אחת לעצמך שאתה לא מוותר עליה. אפילו אחת קטנה. הליכה, שיחה עם חבר, קריאה – כל דבר שנותן לך תחושה שיש לך כניסה לעצמך מעבר לתפקיד המטפל.
זכור: אתה נותן מעצמך דבר עצום. זה ראוי להכרה, לא רק לציפייה שתמשיך ותמשיך בלי לשבור.