בנקודה מסוימת, מטפלים רבים מרימים את המבט מעבודת הטיפול ומבינים שהם לא בטוחים מי הם יותר מעבר לתפקיד הזה. העבודה, החברויות, התחביבים, החלקים בחיים שהיו קיימים לפני המחלה — כולם נסוגו בשקט ככל שהטיפול התרחב למלא כל מרחב פנוי.
זה לא כישלון אופי. זה מה שקורה כשמשבר הופך לכל-כולל. אבל זה משהו שכדאי לשים לב אליו, כי אדם שנמס לחלוטין בתוך תפקיד הטיפול שלו נמצא בסיכון משמעותי לקריסה — ולהישאר עם תחושת זהות מועטה מאוד כשהטיפול בסופו של דבר נגמר.
אתה אדם עם היסטוריה שקודמת למחלה הזו. יש לך עניינים, העדפות, יחסים וחלקים של עצמך שקיימים בנפרד לחלוטין מתפקידך כמטפל. אלה לא מותרות. הם התשתית של הזהות שלך, והם צריכים קצת תחזוקה, גם בעונות הקשות ביותר.
זה לא דורש מחוות גדולות. זה דורש פעולות קטנות ומכוונות של המשכיות עצמית. לקרוא משהו שאתה נהנה ממנו, גם לחמש עשרה דקות. להתקשר לחבר כדי לדבר על משהו אחר מלבד מחלת האדם האהוב שלך. לשמור על תרגול או תחביב שהוא שלך בלבד. ללבוש משהו שגורם לך להרגיש כמו עצמך. הפעולות הקטנות האלה של לזכור מי אתה מעבר למשבר חשובות יותר ממה שהן נראות.
חפש קשרים שאינם מאורגנים סביב הטיפול שלך. זה קשה יותר ממה שנשמע — רבים מהאנשים בחייך מתייחסים אליך בעיקר בהקשר של מה שקורה עם האדם האהוב שלך. למצוא מרחב להיות בקשר עם אנשים שהכירו אותך לפני כן, או שמכירים אותך בהקשר אחר, מזכיר לשניכם שאתה קיים בממדים מרובים.
כשהטיפול בסופו של דבר נגמר — דרך החלמת החולה, או דרך אובדן, או דרך שינוי אחר — תצטרך עצמי לחזור אליו. ככל שתטפח את אותו עצמי לאורך תקופת הטיפול, כך המעבר חזרה יהיה פחות מבלבל.