כשאתה הורה, בן זוג, אח, או חבר של אדם עם סרטן – כל העדשה מופנית כלפיו. זה טבעי. אבל לרוב יש צד שלך שנשכח: הכאב שלך. הפחד שלך. הדאגה שעולה בך גם כשאתה מנסה להיות חזק בשביל אחרים.
הרגשות שלך תקפים גם אם אתה לא זה שחולה. כעס, פחד, עצב, אשמה, תשישות – כל אלה תגובות אנושיות נורמליות לסיטואציה קשה. לא צריך לדכא אותם.
מצא מרחב לעצמך. יומן, שיחות עם חבר, מפגשים עם פסיכולוג, קבוצת תמיכה למשפחות – כל אחד מאלה יכול לתת לרגשות שלך מקום לצאת.
היזהר מ"קיפאון". לפעמים מטפלים נמנעים מלהרגיש כי "אני צריך להיות חזק". הבעיה היא שרגשות שאינם מעובדים לא נעלמים – הם מצטברים ויכולים לגרום לשחיקה, לכעס פתאומי, לדיכאון.
גם אתה צריך תמיכה. אין בושה בכך. לפנות לעזרה כשאתה דואג למישהו אחר זה לא אנוכי – זה חיוני. כי כשאתה טוב יותר, אתה גם יכול לתת יותר.