כשהורה, סב, דוד, או כל בן משפחה קרוב מאובחן עם סרטן, הדחף של מבוגרים הוא לעיתים קרובות להגן על הילדים ולא לספר. "הם עוד קטנים. מה הם יבינו?" אבל ילדים, גם קטנים מאוד, מרגישים שינויים בסביבה. הם רואים מבוגרים עצובים, שומעים שיחות בלחש. ואי-הידיעה לרוב מפחידה יותר מהאמת.
התאם את ההסבר לגיל. לילדים עד גיל שבע: "סבא חולה במחלה שנקראת סרטן. הרופאים עוזרים לו." לילדים בגיל בית ספר: אפשר לתת מידע מדויק יותר, להסביר מה הם טיפולים בסיסיים, ולתת מקום לשאלות. לבני נוער: אפשר לדון בתוצאות אפשריות, ברגשות, ובאיך הם יכולים לעזור.
ענה על שאלות בכנות, גם אם לא יודעים כל התשובות. "אני לא יודע בדיוק מה יקרה, אבל הרופאים עושים כל שביכולתם" – זה תשובה כנה ומרגיעה.
שמור על שגרה. ילדים מסתמכים על שגרה לתחושת ביטחון. אם בית הספר, ארוחות ושנת לילה נשארים יציבים ככל שניתן – זה מרגיע.
אפשר להם לבקר את החולה, אם הדבר מתאפשר. לפעמים ילדים מדמיינים משהו גרוע הרבה יותר ממה שקיים. ביקור קצר, אפילו בבית החולים, יכול להרגיע ולתת להם תחושה שמשהו ממשי.