מתבגרים תופסים מרחב מוזר של ביניים בזמנים הטובים ביותר. מבוגרים מספיק כדי להבין את המשקל של אבחנת סרטן של הורה — לעיתים קרובות יותר מילדים צעירים יותר — אבל עדיין לא מצוידים בכלים הרגשיים לעבד את זה. התוצאה יכולה להיראות כמו ניתוק, כעס, מרד, או טיפול מוגזם, וכל אלה תגובות לאותה חוויה בסיסית: פחד, חוסר אונים ואבל.
המתבגר שפתאום הופך ל"ילד המושלם" שעוזר כל הזמן ולעולם לא מתלונן עשוי להדחיק חרדה עצומה. זה שמסתגר בחדר שלו ונראה כאילו לא אכפת לו עשוי להגן על עצמו מרגשות שגדולים מדי להתמודד איתם. זה שמתפרץ או מתחיל להתקשות בבית הספר עשוי להוציא החוצה את הכאוס שהוא מרגיש בפנים. אף אחד מאלה לא ילדים רעים. אלה ילדים שמתמודדים עם משהו באמת מפחיד.
ספר להם את האמת, בהתאמה. מתבגרים בדרך כלל צריכים יותר מידע ממה שהורים מבינים. הם ימלאו את הפערים בדמיון שלהם, שלעיתים קרובות גרוע מהמציאות. כנות מותאמת לגיל — כולל אי-ודאות כנה כשדברים לא ברורים — בדרך כלל עוזרת יותר מהגנה דרך השמטה. "אנחנו עדיין לא יודעים" זו תשובה קשה יותר אבל מכבדת יותר מאשר הבטחה שווא.
תנו להם להיות מתבגרים, גם כן. הסיכון כשהורה חולה הוא שמשק הבית מתארגן לחלוטין סביב המחלה, והצרכים הרגילים של המתבגר — בית ספר, חברים, פעילויות, כאוס רגיל של גיל ההתבגרות — מרגישים לא לגיטימיים בהקשר של משבר משפחתי. ככל הניתן, שמרו על מבנה רגיל. הביצועים שלהם בבית הספר עדיין חשובים. החברויות שלהם עדיין חשובות. ההתבגרות שלהם עדיין חשובה.
צרו מרחב לדבר — וקבלו את זה כשהם בוחרים שלא. חלק מהמתבגרים ירצו לדבר על מה שקורה. אחרים לא, לפחות לא ישירות. יומן, דוד או דודה שהם סומכים עליהם, יועץ בית ספרי, מטפל — לפעמים השיחה קורית הצידה, עם מישהו שלא נמצא בעין הסערה. זה בסדר. מה שחשוב הוא שיהיה להם איפה לשים את זה.
אל תהפכו אותם לתמיכה הרגשית שלכם. מתבגר שנשען עליו הורה מפוחד כדי לספק תמיכה רגשית נמצא במצב בלתי אפשרי. האבל שלכם אמיתי והם עשויים לראות חלק ממנו. אבל הם לא צריכים להיות המשענת העיקרית שלכם. שמרו את מערכות התמיכה המבוגרות למבוגרים.