יש תקופה שבה הרופאים לא יכולים להגיד לך בדיוק מה יהיה, ואתה יחד עם ההורה שלך חי בין שני עולמות: העולם שבו הוא/היא עדיין כאן, ועולם אחר שמתחיל להיראות יותר ויותר ממשי.
הזמן הזה מלא בסתירות. להיות נוכח ולחשוב על פרידה. לרצות להחזיק ולרצות שהוא/היא ינוח. לצחוק יחד ברגע אחד ולבכות ברגע הבא.
עשה מה שאתה יכול לזמן שיש. שיחות שרצית לנהל. שאלות שרצית לשאול. אמירות שלא נאמרו. לא כל שיחה צריכה להיות כבדה – לפעמים להקשיב לזיכרונות שלו, לצחוק מסיפורים ישנים, להחזיק יד בשתיקה – אלה גם הדברים שנשארים.
דאג לעצמך, גם ובמיוחד עכשיו. לא תוכל להיות נוכח כמו שאתה רוצה אם אתה שבור לגמרי. שינה, אוכל, מרחב – אלה לא מותרות. אלה הכרח.
ומה שאתה עושה עכשיו – הנוכחות הזו – היא מתנה שתישאר איתך כל חייך.