אין אבל כמו האבל של הורה על ילד חולה. הוא נוגע במשהו פרימיטיבי — האינסטינקט הבסיסי להגן, לקחת את זה על עצמך, לדרוש מהיקום שזה יהיה אתה ולא הם. כשזה לא אפשרי, כשהאבחנה נעשתה והמחלה קורית לילד שלך ואתה לא יכול לעצור את זה, חוסר האונים יכול להרגיש בלתי נסבל.
מותר לך להיות מרוסק. מותר לך להיות זועם. מותר לך שיהיו לך רגעים שבהם אתה באמת לא יודע איך תשרוד את זה, גם כשאתה יודע שאתה חייב. הרגשות האלה לא הופכים אותך לחלש. הם הופכים אותך להורה.
יש גם מציאויות מעשיות שצריך לנווט בו-זמנית עם הרגשיות. תיאום טיפולים, החלטות רפואיות שמרגישות בלתי אפשריות בלי תואר ברפואה, שיחות עם ילדים אחרים במשפחה, ניהול בית ספר ועבודה ומשק בית מעל תורים בבית החולים. העומס הקוגניטיבי והלוגיסטי על הורים לילדים עם סרטן הוא יוצא דופן. אם יש לך בן או בת זוג, היתמכו אחד בשני. אם אתה עושה את זה לבד, פנה לכל צורת תמיכה שזמינה לך.
חפש תמיכה ספציפית להורים של ילדים חולי סרטן. החוויה של ילד עם סרטן שונה מחוויות טיפול אחרות בסרטן, ויש קהילות, תוכניות ויועצים שמתמחים בדיוק בסוג הזה של תמיכה. אתה לא צריך להסביר את עצמך לאנשים שלא היו כאן. חפש את האנשים שכן.
שמור על הבריאות הנפשית שלך. הורים לילדים עם סרטן נמצאים בסיכון גבוה לפוסט-טראומה, דיכאון וחרדה — לא רק במהלך הטיפול אלא אחריו, גם כשהפרוגנוזה טובה. הטראומה של לצפות בילד שלך סובל היא אמיתית ומתמשכת. טיפול, תמיכת עמיתים והכרה כנה במה שאתה עובר הם לא תוספות אופציונליות. הם הדרך שבה אתה מתפקד מספיק טוב כדי להמשיך להופיע עבור הילד שלך.
ואהוב את הילד שלך דרך זה בדרך שרק אתה יודע. קרא לו. חבק אותו. ענה על שאלותיו בכנות המתאימה לגילו. תן לו לראות שאתה מפוחד לפעמים, כי להעמיד פנים אחרת זה מתיש וילדים בדרך כלל יודעים בכל מקרה. מה שהוא צריך ממך יותר מכל הוא לא את האומץ שלך. זו הנוכחות שלך.