אבל הוא תמיד קשה. אבל אצל רוב האנשים, אבל — למרות שהוא כואב — אינו משתק מבחינה קלינית. עם חודשים ושנים, הוא משתנה. הכאב החריף מתרכך במידה מה. החיים מסתדרים מחדש סביב האובדן. עדיין יש ימים קשים, עדיין יש עונות קשות, עדיין יש רגעים שבהם האובדן חוזר כאילו זה רק קרה. אבל יש גם חזרה איטית של היכולת להיות נוכח בחיים.
אצל חלק מהאנשים, זה לא קורה. האבל לא משתנה. הוא נשאר חריף, משתק, כל-כולני כמו שהיה בשבועות הראשונים. זה נקרא הפרעת אבל ממושך, וזהו מצב קליני מוכר שמגיב לטיפול.
סימנים שהאבל שלך עשוי להפוך למסובך בדרכים שמצדיקות תשומת לב מקצועית כוללים: חוסר יכולת לתפקד בחיי היומיום לתקופה ממושכת; געגוע עמוק ומתמשך שלא פוחת; קושי לקבל את מציאות האובדן גם אחרי חודשים רבים; תחושה שהחיים חסרי משמעות לצמיתות ללא האדם שמת; מחשבות על רצון למות כדי להתאחד איתם; נסיגה חברתית מוחלטת שלא התקלה עם הזמן.
אף אחד מאלה לא אומר שאהבת יותר מאנשים אחרים, או שאתה חלש יותר, או שאתה שבור. הם אומרים שאבל הסתבך עם משהו — לפעמים דיכאון או חרדה קיימים מראש, לפעמים הנסיבות הספציפיות של המוות, לפעמים טבע הקשר — בדרכים שדורשות תמיכה מתמחה כדי לפרום.
טיפול שתוכנן ספציפית לאבל מסובך — שנקרא לפעמים טיפול באבל מסובך או טיפול בהפרעת אבל ממושך — יש לו בסיס ראיות חזק. הוא שונה מייעוץ אבל כללי ושונה מטיפול רגיל בדיכאון. אם אתה מזהה את עצמך בתיאור למעלה, לחפש מטפל שמתמחה ספציפית באבל ואובדן שווה מאמץ.
אין בושה באבל שצריך תמיכה קלינית. אין בושה בשום אבל. אתה מנווט אחד הדברים הקשים ביותר שבן אדם יכול לעבור. לקבל עזרה הוא הדבר הכי חמלני שאתה יכול לעשות לעצמך.