אבל לא אמור להיראות כמו מה שאתה אולי מרגיש. הדימוי התרבותי של אבל הוא דומע ושקט — אדם יושב ליד חלון, מביט למרחק, מתגעגע למישהו. מה שהדימוי לא מראה הוא את הכעס. הזעם הטהור, הלוהט, לפעמים מפחיד שמגיע לצד העצב ולפעמים מאפיל עליו לחלוטין.
ייתכן שאתה זועם על המחלה שלקחה אותם. על המערכת הרפואית שלא הצילה אותם. על חברים שנעלמו. על אנשים שעדיין יש להם את האדם שאתה איבדת. על היקום על שהוא כל כך אדיש באכזריות. על האדם האהוב שלך, אפילו — על שעזב, על שלא נלחם חזק יותר, על שלא נתן לך להגיד מה שהיית צריך להגיד. אם האחרון הזה אתה, דע שכעס על מישהו שמת הוא אחת החוויות הנפוצות ביותר והכי פחות נדונות באבל, וזה לא הופך אותך לאדם רע. זה הופך אותך למישהו שכואב.
כעס באבל הוא לעיתים קרובות צורה של מחאה. זה החלק בך שמסרב לקבל מה שקרה, שדורש תוצאה אחרת, שמתעקש שזה לא בסדר — כי זה לא בסדר. מה שקרה הוא באמת לא בסדר. האדם האהוב שלך נעלם, וזה באמת עוול, ולהיות זועם על זה זו תגובה לחלוטין הגיונית.
הבעיה היא לא הכעס עצמו. הבעיה היא כשהכעס נתקע — כשהוא לא יכול לעבור דרכך ולהשתנות, כשהוא מתקשה למרירות שמנתקת אותך מקשרים ומהחיים שלך. להעביר את הכעס דרך הגוף חשוב. פעילות גופנית, בכי, כתיבה, לאפשר לעצמך להגיד את הבלתי ניתן לאמירה ביומן או עם מטפל מהימן — כל אלה עוזרים לכעס לעשות את מה שהוא צריך לעשות, שזה לנוע.
אל תיתן לאף אחד למהר אותך מעבר לכעס שלך להשלמה. "אתה צריך לשחרר את זה" ו"הם לא היו רוצים שתהיה כועס" הם משפטים שאולי נאמרים בכוונה טובה אבל מתפקדים כהוראות לדכא משהו אמיתי. אתה תגיע להשלמה בזמן שלך, בתנאים שלך. הכעס הוא חלק מהמסע, לא סטייה ממנו.
ומתחת לכעס, כמעט תמיד, יש אהבה. זעם הוא אהבה שאין לה לאן ללכת. אתה כל כך כועס כי אהבת כל כך הרבה. זה לא משהו להתבייש בו. זה אחד הדברים הכי אמיתיים לגביך.