מישהו אולי אמר לך שאתה צריך להיות אסיר תודה. שהוא חי כמה שחי. שהייתם לכם את הזמן הזה ביחד. שלפחות הוא כבר לא סובל. ואמנם הדברים האלה עשויים להיות נכונים, אבל ייתכן שהם נחתו לא נכון — כאילו הכרת תודה ואבל אמורים לבטל אחד את השני, כאילו להיות אסיר תודה אמור להשתיק את כאב האובדן.
הם לא מבטלים אחד את השני. ולא צריכים.
הכרת תודה ואבל הם לא הפכים. הם שתי תגובות כנות לאותו דבר: שאהבת מישהו. האבל אמיתי כי מה שהיה לכם היה אמיתי. וגם הכרת התודה — על הזמן, על האהבה, על האדם הספציפי שהם היו בחיים הספציפיים שלך — יכולה גם היא להיות אמיתית בלי להפחית את כאב היעדרם.
יש אנשים שמגלים שאבל בסופו של דבר נפתח לבאר עמוקה של הכרת תודה. לא מיד — זה לא משהו שקורה בשבועות או בחודשים הראשונים, וכל מי שאומר לך שזה צריך לקרות מתקדם מהר מדי. אבל עם הזמן, האובדן יכול להבהיר מה היה שם. האיכות הייחודית של הצחוק שלהם. הדברים שרק הם ידעו לעשות. צורת הקשר, על כל מורכבותו. הדברים האלה הופכים יקרים בזיכרון בדרך שלפעמים הם לא כשהם עדיין נוכחים.
הכרת תודה באבל היא לא עניין של הצגת קבלה או הגעה למקום רגשי "טוב יותר". היא עניין של גילוי שאהבה, גם אהבה אבודה, היא מקור. שלאהוב מישהו, גם מישהו שנעלם, זה לא רק פצע. זו גם ירושה. הדרכים שבהן הם עיצבו אותך. הדברים שהם לימדו אותך. הזיכרונות שעכשיו שייכים לך ולא ניתן לקחת אותם.
אם אתה מוצא את עצמך מרגיש הכרת תודה לצד האבל, תן לזה להיות. זו לא חוסר נאמנות לעומק האובדן שלך. זו עדות למה שהקשר היה אומר. ואם הכרת תודה לא מגיעה לזמן רב, זה גם בסדר. לאבל יש לוח זמנים משלו, והכרת תודה, כשהיא מגיעה, תמצא את דרכה פנימה.