יש דרך לחשוב על אבל ששינתה את הדרך שבה אנשים רבים מתייחסים אליו. היא הולכת ככה: אבל הוא לא ההיפך של אהבה. אבל הוא אהבה. הוא האהבה שהלכה לאדם הזה, שהמשיכה ללכת לאדם הזה, ושעכשיו אין לה לאן ללכת. היא ממשיכה לנוע בכיוון של מישהו שכבר לא שם כדי לקבל אותה.
זה ממסגר מחדש את כאב האבל ממשהו שצריך להתגבר עליו למשהו שמקבל סוג אחר של היגיון. אתה לא סובל כי משהו לא בסדר איתך. אתה סובל כי אהבת, ואהבה לא נפסקת רק בגלל שהאדם נעלם.
ההבנה הזו יכולה לגרום לאבל להרגיש פחות כמו מצוקה ויותר כמו — המשך. האבל הוא הוכחה לקשר. הוא ההיפוך של השמחה שהאדם הביא. ככל שהאהבה גדולה יותר, כך האבל גדול יותר. וכשמסתכלים על זה ככה, האבל הופך למשהו שיש לכבד במקום משהו שצריך לתקן.
זה לא הופך את האבל לקל יותר לשאת. הכאב עדיין אמיתי. ההיעדרות עדיין הרסנית. אבל זה נותן לכאב הקשר שיכול לגרום לו להרגיש פחות כאילו הוא הורס אותך ויותר כאילו הוא מבטא משהו אמיתי על מי שאתה ומי הם היו בשבילך.
לאהבה צריך שיהיה לאן ללכת. עם הזמן, אנשים רבים מוצאים דרכים להפנות אותה מחדש — לזיכרון, לפרקטיקה, למורשת. הם עושים משהו לכבוד האדם שאיבדו. הם ממשיכים קדימה משהו שהיה חשוב להם. הם מקיימים את הקשר בצורה חדשה — לא מעמידים פנים שהאדם עדיין חי, אלא מכירים בכך שאהבה, שניתנה פעם, לא מתאדה פשוט.
אפשר לאהוב מישהו שנעלם. הקשר משנה צורה, אבל הוא לא נגמר. והאבל — לא משנה כמה זמן הוא נמשך, כמה כבד הוא נהיה — הוא אחד הביטויים הכי אמיתיים של אותה אהבה. אתה לא מתאבל על מה שלא היה חשוב. אתה מתאבל על מה שלא יכולת לסבול לאבד. וזו עדות בפני עצמה.