"כבר שנה עברה, לא הגיע הזמן להמשיך?" – זו שאלה שאנשים שכלו שומעים ממי שמתכוון טוב ועדיין פוגע קשות. כי אבל לא עובד לפי לוח זמנים. וכשמישהו מגדיר לך מתי ה"מועד האחרון" לצאת ממנו – הוא לא מסייע לריפוי. הוא מוסיף עליו שכבה של בושה.
המציאות היא שאין "זמן ריפוי" נורמלי לאבל. לחלק מהאנשים הגל הכבד ביותר מגיע לאחר חצי שנה, כשהאדרנלין הראשוני ירד והעולם כבר חזר לשגרה אבל אתה עדיין לא.
אבל לא עובד בקו ישר. הוא עובד בגלים, ולפעמים בספירלות. יכול להיות שבעה טובים ואז ירידה פתאומית. שנה של שלווה יחסית ואז שלישית קשה מהשנייה. זה לא אות שאתה עושה משהו לא נכון.
אתה מרשה לעצמך לצאת מה"לוח זמנים" שאחרים קבעו לך. אתה מרשה לעצמך לאבל בשנה הרביעית כמו בראשונה. אתה מרשה לעצמך לבכות בזמן שאחרים חשבו שכבר "התגברת".
ועם זאת – שים לב אם האבל מונע ממך לחיות. אם אינך מסוגל לתפקד, לדאוג לעצמך, לשמור על קשרים – אלה אותות שייתכן שיש צורך בעזרה מקצועית.