ילדים שכלו הורה, סב, או בן משפחה אחר לסרטן, מתאבלים באופן שלרוב שונה ממה שמבוגרים מצפים. לפעמים הם בוכים ואז משחקים כאילו לא קרה כלום עשר דקות אחר כך. לפעמים הם שואלים שאלות ישירות שמפתיעים מבוגרים. ולפעמים הם שותקים ואנחנו לא יודעים מה בפנים.
ילדים מתאבלים "בגלים" – הם נכנסים ויוצאים מהאבל, כי הנפש שלהם לא מסוגלת להכיל כאב גדול מדי לפרק זמן ממושך. זה נורמלי.
מה עוזר לילדים: - כנות בגובה הגיל: ילדים מרגישים שמדקרים להם. עדיף כנות פשוטה. - מקום לשאלות: "מותר לשאול אותי כל שאלה שבאה לך." - שמירה על שגרה: בית ספר, ארוחות, שנת לילה – כמה שאפשר. - ביטוי יצירתי: ציור, כתיבה, שחק – לתת לילד לתת צורה לרגשות. - מקום לזכרונות: ספר שלו/שלה, תמונה, חפץ שהיה אהוב.
אם ילד מראה שינויים קיצוניים בהתנהגות, הפחתה ניכרת בתפקוד, אכילה, שינה – שקול פנייה לפסיכולוג ילדים שמתמחה באבל.
ובעיקר: תהיה נוכח. תאמר שאתה כאן. שמותר לבכות. שהאהבה לא נגמרה.