יצאת לרגע לקפה. נסעת הביתה לישון. נתקעת בפקק. האחיות אמרו שזה שקט ושכדאי לך לנוח קצת, והאמנת להן. והוא מת בזמן שלא היית שם.
האשמה של זה — התחושה שהיית צריך להיות שם, שנכשלת בהם ברגע הכי חשוב, שאיכשהו המוות שלהם היה קשה יותר או בודד יותר כי לא היית נוכח — יכולה להיות עמוקה ומתמשכת. זו אחת החוויות הנפוצות ביותר והכי פחות מדוברות באבל.
הנה מה שאני רוצה שתשמע: לא נכשלת בהם.
אין ראיות לכך שאנשים שגוססים מודעים, בשום צורה משמעותית, אם אדם ספציפי נמצא בחדר או לא. מה שאנחנו יודעים על תודעה בסוף החיים מצביע על כך שמודעות דועכת בהדרגה, ושנוכחות או היעדרות של אדם יחיד ברגע האחרון אינה הדבר שמגדיר את חוויית המוות.
יש גם דפוס מוזר אך מדווח לעיתים קרובות: אנשים מתים לעיתים קרובות דווקא ברגעים הספורים שבהם יקיריהם יצאו. חלק מעובדי הוספיס שראו את זה פעמים רבות מאמינים שאנשים מסוימים בוחרים בכך — שלמות יכול להיות קל יותר כשהאנשים שאוהבים אותך הכי הרבה לא צופים, כי להחזיק מעמד בשבילם הוא סוג משלו של עבודה. זה לא מדע מוכח. אבל זו דרך אנושית לחשוב על זה.
האהבה שנתת לאורך חודשי ושנות מחלתם, הנוכחות שהבאת לכל התורים והשיחות הקשות והימים הרגילים — זה הקשר. זה מה שהם נשאו. לא הרגע האחרון.
אם לא היית שם, התאבל גם על האובדן הזה — אובדן הפרידה שדמיינת. האבל הזה אמיתי. אבל נסה להניח את האשמה, כי היא לא משרתת אותך, והיא לא מכבדת אותם. מה שמכבד אותם הוא כל מה שהיה לפני כן. וזה היה מספיק.