חופשת האבל נגמרת. העולם מצפה שתחזור. ואתה חוזר, כי אתה צריך, כי אין חלופה, כי להישאר בבית התחיל להרגיש כמו סוג משלו של בלתי אפשרי. אתה מרכיב איזו גרסה של עצמך שאתה מסוגל להרכיב ואתה הולך.
ואז אתה יושב בישיבה ומישהו מזכיר משהו טריוויאלי, או עושה בדיחה, או מדבר על תוכניות לסוף השבוע, ואתה חושב: איך כל זה עדיין קורה? איך העולם הרגיל פשוט ממשיך ככה?
הדיסוננס הזה — בין המשקל של האובדן שלך לבין הרגילות חסרת המנוחה של החיים המקצועיים — הוא אחד ההיבטים המטלטלים ביותר של אבל. העולם לא עצר. מקום העבודה שלך לא הסתדר מחדש סביב האובדן שלך. הדדליינים עדיין שם. הציפיות עדיין שם. ואיכשהו מצפים ממך לעמוד בהם תוך כדי נשיאה של משהו שגורם לכל זה להרגיש חסר משמעות.
היה כנה לגבי הקיבולת שלך, לפחות עם עצמך. אתה כנראה לא מתפקד בקיבולת מלאה עכשיו, וזה בסדר. מה שחשוב הוא שאתה שם ואתה מנסה. תן לעצמך רשות לעשות עבודה מספיק טובה בתקופה הזו, לא עבודה מושלמת. השלמות תחזור כשיהיה לך יותר לתת.
אם יש לך מנהל או מחלקת משאבי אנוש שאתה סומך עליהם, שקול לספר להם מה אתה עובר. אתה לא צריך לשתף פרטים. אבל "אני עדיין מעבד אובדן משמעותי ואולי אצטרך קצת גמישות בשבועות הקרובים" הוא דבר סביר לתקשר, ורוב מקומות העבודה, כשנאמר להם בבירור, יכולים לעשות התאמות מסוימות.
מצא קולגה אחד או שניים שאתה יכול להיות אמיתי איתם. אתה לא צריך שכולם בעבודה ידעו על האבל שלך. אבל שיהיו אדם אחד או שניים שלא ידרשו ממך להעמיד פנים שאתה בסדר יכול לעשות הבדל עצום בכמה בר-קיימא מרגישה החזרה לעבודה.
החזרה לעבודה יכולה גם, בסופו של דבר, להיות מקור לנחמה. מבנה, מטרה, רגעים של מעורבות אמיתית — עבודה מספקת דברים שאבל יכול לרוקן. המטרה היא לא להשתמש בעבודה כדי להימנע מאבל. זה לתת לקצב הרגיל של חיים מקצועיים להתקיים לצד האבל, לספק משקל נגדי בימים שבהם משקל האובדן אחרת מוחץ.