יש אנשים שהיו נוכחים ברגעים האחרונים של אדם שאהבו. שראו את הגוף נחלש. ששמעו את הנשימה משתנה. שהחזיקו יד בגסיסה. וכשהכל נגמר – האובדן הוא לא רק "הוא/היא אינו" – הוא גם הזיכרון של מה שראית.
יש גם כבוד ומשמעות בלהיות שם. אבל מצד שני, ראיית גוף של אהוב בתהליך גסיסה יכולה לחקוק בזיכרון תמונות שקשה לשכוח.
אנשים רבים מתארים: "אני יכול/ה לשמוע את הנשימה האחרונה." "אני רואה/ת את הפנים שלו/שלה בעיניי." זה לא אות שמשהו לא בסדר בך. זה אות שחווית חוויה מטלטלת.
אם אתה עדיין חווה "פלאשבק", קשיי שינה בגלל תמונות שעולות, תגובות גופניות חזקות לזכרונות – שקול לפנות לפסיכולוג שמתמחה בטראומה. EMDR, למשל, יכול לסייע מאוד.
גם אם אתה מרגיש שהיה "זכות" להיות שם – הכאב של מה שראית הוא לגיטימי. אתה רשאי להתאבל גם על הזיכרון הזה, לא רק על האובדן.