תמיד הייתם האדם שאחרים נשענים עליו. זה שמסתדר, שמוצא פתרונות, שמגיע כשאחרים צריכים תמיכה. העצמאות שלכם היא לא רק תכונה — היא חלק מאיך שאתם מבינים את עצמכם. ועכשיו הסרטן מבקש מכם לקבל עזרה, להזדקק לאנשים, לתת לאחרים לשאת את מה שתמיד נשאתם לבד. זה עלול להרגיש כמו לאבד חלק ממי שאתם.
אני רוצה להציע לכם דרך אחרת לחשוב על זה.
לבקש עזרה זה לא חולשה. צריך סוג מיוחד של כוח כדי לומר "אני לא יכול לעשות את זה לבד עכשיו." זה דורש לשים את האגו בצד, לקבל פגיעות, ולסמוך על אנשים מספיק כדי להכניס אותם פנימה. אלה לא דברים קטנים. למי שבילה שנים בלהיות עצמאי, לבקש עזרה עשוי להיות הדבר הכי קשה שתעשו במסע הזה — קשה יותר מהטיפול, קשה יותר מהאבחנה. ולעשות את זה בכל זאת — זו אומץ.
האנשים שאוהבים אתכם רוצים לעזור. חשוב להבין את זה. רוב האנשים בחייכם מרגישים חסרי אונים כשהם צופים בכם עוברים את זה. הם רוצים משהו לעשות. כשאתם מאפשרים להם להביא ארוחה, להסיע אתכם לתור, לאסוף את המרשם שלכם, או פשוט לשבת איתכם לשעה — אתם נותנים להם מתנה לא פחות ממה שאתם מקבלים. אתם מאפשרים להם להרגיש שימושיים, מחוברים, חלק מהמסע שלכם. לסרב לכל עזרה, ככל שזה מרגיש אצילי, יכול בעצם להרחיק את האנשים שאוהבים אתכם.
התחילו בקטן. אתם לא צריכים פתאום להפוך למישהו שמבקש הכל. בחרו דבר אחד קונקרטי — נסיעה אחת לתור, בקשה אחת שמישהו יקנה מצרכים — ותנו למישהו לעשות את זה. שימו לב איך זה הולך. שימו לב שהעולם לא קורס. שימו לב שהאדם שעוזר אולי אפילו שמח לעשות את זה. ותנו לזה להספיק לעת עתה.
תנו לאנשים דברים ספציפיים לעשות. "תגיד אם אתה צריך משהו" זה קשה להגיב אליו, במיוחד למי שרגיל לא להצטרך כלום. אבל "אתה יכול לאסוף לי את המרשם ביום רביעי?" או "את פנויה להסיע אותי ביום חמישי בבוקר?" זה משהו קונקרטי וניתן לביצוע. בקשות ספציפיות מקלות על שניכם.
זכרו שעצמאות היא מיומנות, ומיומנויות מתאימות את עצמן לנסיבות. הגרסה שלכם שעושה הכל לבד עוצבה בנסיבות שבהן זה היה הכרחי או אפשרי. אלה נסיבות שונות. להתאים את הגישה שלכם זה לא לאבד את עצמכם — זה להוכיח שה"אתם" האמיתיים, אלה שמתחת לתפקיד של החזק, עדיין שם לגמרי.