אחד הרגעים הבלתי נסבלים ביותר של האבחנה הוא הצורך להגיד לאנשים שאתה אוהב. יש בזה פרדוקס כואב: אתה עדיין בעצמך מעכל את מה שקרה, ועכשיו אתה גם צריך לנהל את התגובה של אחרים. להכיל את הכאב שלהם בזמן שהכאב שלך כל כך גדול.
קודם כל, אתה לא חייב להגיד לכולם בבת אחת. הרשה לעצמך לבחור מי ראשון. בדרך כלל, אנשים מתחילים עם בן הזוג, ואז ילדים, ואז הורים, ואז אחים, ואז חברים קרובים. אבל אתה מכיר את מעגלי החיים שלך – אתה יכול לבחור כיצד ומתי.
לפני שאתה מדבר, חשוב מה אתה צריך מהשיחה הזו. האם אתה רוצה שהאדם יקשיב ולא ינסה לתקן? האם אתה רוצה עזרה מעשית? האם אתה צריך שיישמרו על הסוד? הגדרת הציפיות מראש יכולה למנוע הרבה כאב מיותר.
תהיה מוכן לתגובות שיפגעו בך, גם אם כוונתן טובה. אנשים לפעמים אומרים דברים כי הם מפוחדים ולא יודעים מה לעשות עם עצמם. "בטח תהיה בסדר", "הרופאים כל כך טובים היום", "אתה חזק, תתגבר על זה" – כל אלה נאמרים מרצון לעזור, גם אם הם פוגעים. נסה, אם אתה יכול, לא לקחת את זה אישית.
בסוף, הדיבור יכול גם להקל. כשאתה עוצר לשמור הכל בפנים, זה יכול להיות בדיד מאוד. לאפשר לאנשים שאוהבים אותך להיות נוכחים – לאחוז בך, לדאוג לך, להיות שם – זה דורש אומץ, אבל זה גם מאפשר קשר אמיתי. ואנשים שאוהבים אותך רוצים להיות שם. תן להם.