יש ימים שאתם מרגישים כמעט רגיל. אתם צוחקים על משהו בטלוויזיה. אוכלים ארוחה שלמה ונהנים ממנה. שוכחים, לשעה שלמה, שאתם חולים. ואז האשמה מגיעה: האם מותר לי להרגיש כל כך טוב? האם זה לא בסדר שיש לי יום טוב?
ויש את הימים האחרים. הימים שבהם לקום מהמיטה זה הישג. הימים שבהם הפחד כל כך רועש שהוא מטביע כל דבר אחר. הימים שבהם אתם בטוחים שאתם לא יכולים, לא מסוגלים להמשיך לעבור את זה.
שני סוגי הימים שייכים לכם. אף אחד לא מבטל את השני. יום טוב לא אומר שאתם לא חולים ברצינות. יום רע לא אומר שאתם נכשלים בלהיות חולים. סרטן הוא לא קו ישר — הוא נוף עם עמקים ומרחבים פתוחים בלתי צפויים, ואתם הולכים דרכו כמיטב יכולתכם.
תנו לעצמכם את הימים הטובים בלי התנצלות. שמחה בזמן מחלה היא לא הכחשה או אשליה. היא היכולת האנושית יוצאת הדופן למצוא אור גם בנסיבות הקשות ביותר. אם אתם צוחקים היום, תנו לעצמכם לצחוק. אם אתם מרגישים משהו כמו שלווה אחר הצהריים, תנו לעצמכם לנוח בה. אתם לא חייבים לסבול בכל רגע כדי לכבד את הרצינות של מה שאתם עוברים.
ובימים הרעים, נסו לא להשתמש בימים הטובים נגד עצמכם. "הייתי בסדר ביום שלישי, למה אני לא מתמודד היום?" הימים הרעים הם לא הוכחה שהעמדתם פנים בימים הטובים, או שאתם נחלשים. טיפולים משתנים. רגשות משתנים. גופות משתנים. היום קשה. זה הדבר היחיד שהיום מוכיח.
ספרו לאנשים סביבכם איך אתם באמת מרגישים, במקום לדווח תמיד על אותו ממוצע. "היה לי בוקר ממש קשה" ו"היום היה בעצם בסדר" — שניהם נותנים לאנשים שאוהבים אתכם משהו אמיתי להיאחז בו. זה עוזר להם לכייל, וזה עוזר לכם להפסיק להציג "בסדר" קבוע שאולי לא תמיד אתם מרגישים.
אתם חיים חיים רגשיים מלאים בעונה מאוד דחוסה ואינטנסיבית. חלק מהחיים האלה יהיה קשה מעבר לתיאור. חלק יפתיע אתכם בחמימות שלו. תנו לשניהם להיות אמיתיים. זו לא סתירה. זו חיים.