אחד הרגעים ההרסניים ביותר במסע של טיפול ממוקד מטרה הוא הסריקה שמראה התקדמות — ההבנה שהתרופה שעבדה הפסיקה לעבוד. הסרטן מצא דרך לעקוף אותה. הרגע הזה, שנקרא עמידות נרכשת, הוא מציאות ביולוגית של טיפולים ממוקדי מטרה רבים, ובכל זאת שום דבר בלדעת שזה היה אפשרי לא מקל כשזה מגיע.
לאבל של הרגע הזה יש מרקם מיוחד. אולי הייתם בריאים חודשים או שנים. אולי בניתם מחדש חלקים משמעותיים מהחיים שלכם סביב היציבות שהתרופה סיפקה. השטיח נשמט מתחתיכם בצורה שיכולה להרגיש אכזרית יותר מהאבחנה המקורית, כי נתתם לעצמכם לקוות.
הרשו לעצמכם להתאבל במלואו. אל תמהרו לעבור למה שבא אחר כך לפני שהכרתם במה שאיבדתם. אובדן טיפול שעבד, אובדן הנורמליות היחסית שבניתם, אובדן העתיד שבשקט דמיינתם — אלה אובדנים אמיתיים, והם ראויים לאבל אמיתי.
בדרך כלל יש צעד הבא. האונקולוגיה המודרנית פיתחה אפשרויות רבות למטופלים שמפתחים עמידות לטיפול ממוקד ראשון. ייתכן שיהיו תרופות מדור שני, גישות משולבות, ניסויים קליניים שתוכננו במיוחד למטופלים במצב שלכם, או אסטרטגיות אחרות שהאונקולוג שלכם יכול לדון בהן. השיחה לא נגמרה. אבל אתם לא חייבים לעבור לשיחה הזו לפני שאתם מוכנים.
היישענו על מערכת התמיכה שלכם. זה רגע לבקש את מה שאתם צריכים באופן מפורש. ספרו לאנשים שאוהבים אתכם שקיבלתם חדשות קשות, וספרו להם איזה סוג של תמיכה עוזר לכם — בין אם זו חברה, הסחת דעת, מרחב לבכות, או פשוט מישהו שישב לידכם.
היו כנים עם האונקולוג שלכם לגבי איפה אתם רגשית. צוותים רפואיים לפעמים ממהרים לתוכנית הבאה כשטיפול נכשל, והמומנטום הקליני הזה יכול להרגיש מבלבל. אם אתם צריכים קצת זמן לעבד לפני שצוללים להחלטה הבאה, אמרו את זה. אתם בני אדם, לא פרוטוקול.
הרגע הזה הוא לא סוף הסיפור שלכם. הוא אחד הפרקים הקשים יותר. וכמו כל הפרקים הקשים, אפשר לשרוד אותו.